מנוקאן נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

לפני תביעה אשר הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובעת, ילידת 1959 עתרה לפיצוי בגין נזקי גוף, בעטיה של תאונת דרכים מיום 1.5.11 (להלן: "האירוע").

הנתבעת מכחישה את האירוע הנטען ואת חבותה לפצות את התובעת מכח חוק הפיצויים ( בעניין זה יצוין, שהנתבעת הודיעה רק ביום 17/6/14 לביהמ"ש, כי לטענתה התובעת לא נפגעה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, כל זאת בעקבות בקשת ב"כ התובעת לקבל את עמדת הנתבעת בעניין החבות בתיק).

התובעת העידה בפניי על נסיבות המקרה. נוכח הודעת הנתבעת כאמור מיום 17/6/14, הגישה התובעת בקשה לפיה יש לאפשר לבתה של התובעת להעיד בקשר לנסיבות האירוע, המוכחש, באשר זו נכחה עם אמה בעת שהובהלה לביה"ח באמצעות מד"א אשר הוזמן על ידה.

על מנת שלא לדחות את מועד דיון ההוכחות, אפשר ביהמ"ש לתובעת להעיד את בתה באשר לנסיבות קרות האירוע ללא צורך בהגשת תצהיר מטעמה.

מעבר לעדי התובעת לא העידו עדים נוספים.

הנתבעת העלתה תהיות בקשר עם האירוע כמו גם בקשר להעדר נזקי הגוף בעטיו. לטענת הנתבעת, הפער הבלתי מוסבר בין מועד האירוע הנטען על ידה, בסביבות השעה 12:00 בצהריים לבין מועד הזמנת והגעת מד"א למקום, בשעה 15:40 לערך, מעלה ספק בקשר למניע של התובעת עם האירוע והנזק הנטען.

בפתח הדיון הודיע ב"כ הנתבעת, כי האירוע ונסיבותיו אינם מוכחשים אלא שלדידה של הנתבעת לא נגרם בעטיו של האירוע כל נזק גוף כהגדרתו בחוק הפיצויים.

בחוק הפלת"ד מוגדרת תאונת דרכים כדלקמן:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

כלומר, על מנת לקבוע האם התובעת זכאית לפיצויים בגין התאונה עפ"י חוק זה, יש להוכיח במצטבר כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק וכי נגרם לה נזק גוף.

המחלוקת בעניינינו נסבה סביב החלק השני של ההגדרה, קרי קיומו / הוכחתו של נזק גוף.

דיון והכרעה:

לטענת התובעת סבלה מכאבים עזים במשך תקופה ארוכה , כפי שהדברים באים לידי ביטוי בדו"ח חדר מיון ובביקורים שנאלצה לבקר אצל רופאים במסגרת קופ"ח ואף הזמנת רופא ביום שלמחרת, אל ביתה של התובעת- הכל בהתאם למסמכים והתיעוד הרפואי שצורף על ידה.

התובעת אישרה במהלך עדותה ועל דבריה חזרה גם בתה, כי לא ביצעה את אותן בדיקות אליהן הופנתה על ידי הגורם המטפל.

לטענת הנתבעת, עסקינן במקרה שבו היה אירוע תאונה מינורי שבעטיו לא נגרם לתובעת כל נזק בוודאי לא נזק גוף, כזה אשר מהווה אירוע תאונת דרכים בהתאם לחוק וממילא איננו בר פיצוי.

הנתבעת טענה, כי אין ליתן אמון בגרסתה של התובעת באשר ל"סבל" שסבלה בשל האירוע וכי כל פעולותיה נועדו לצורך קבלת פיצוי שלא מגיע לה. חיזוק לטענה זו מוצאת הנתבעת בהעדר ממצא אובייקטיבי כלשהו במהלך פניותיה של התובעת אל הגורמים המטפלים וכך גם בעת פנייתה לחדר מיון, למעט תלונות סובייקטיביות שחרגו באופן בלתי סביר מהכאב שסבלה התובעת, אם בכלל בשל האירוע המינורי.

לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת ובתה והתרשמתי ממנה, שוכנעתי במהימנות גרסתן אודות נסיבות התאונה לרבות בקשר עם הכאבים שסבלה התובעת בעקבות התאונה.

אין מחלוקת, כי בתה של התובעת הזמינה אמבולנס אשר מצא לנכון להעביר את התובעת, ביחד עם בתה, לחדר מיון , שם נמצא כי יש לשחרר את התובעת לביתה עם המלצה למנוחה בת מספר ימים בודדים ומעקב של אורתופד.